הקהילה הערבית המאוחדת: סיכום 

הניסיון של הקמת הקהילה הערבית המאוחדת (קע"ם) לא יכול להתנתק מההקשר הפאן-ערבי שלו, מהאידיאולוגיה אשר התקיימה בסוף שנות החמישים כמעט מחצית מאה. קריאותיהם של אינטלקטואלים ערבים רבים למחוק את הגבולות שנכפו על ידי האימפריאליזם המערבי וליצירתה של מדינה ערבית מאוחדת עוררו תגובה רגשית חזקה בקרב ההמונים. העובדה שרוב המנהיגים הערביים נאלצו לשלם מס שפתיים לרעיון הראתה שפאן-ערביות היתה חיה ומשפיעה. אידיאולוגיה זו לא רק הציעה זהות אלטרנטיבית, אלא העלתה את קרנם של הערבים לעומת המערב בהבטיחה לערבים עתיד טוב יותר. אידיאולוגיה זו שיקפה וביטאה את רוח התקופה ושיחקה תפקיד חשוב בתהליך שהוביל להקמתה של קע"ם.

סוריה ומצרים אינן מדינות בעלות גבול משותף, כל אחת מהמדינות התפתחה במהלך השנים בדרך שונה ופיתחה לעצמה זהות נפרדת. המבנה החברתי שלהן שונה, מצרים הינה מדינה בעלת אוכלוסייה הומוגנית מול הפיצול העדתי של סוריה. במצרים השלטון ריכוזי ולעומתה סוריה הינה מדינה בעלת שלטון ביזורי. המדינות הינן בעלות מבנה כלכלי שונה, כלכלת מצרים נשענת על המים שמספק הנילוס לחקלאות בעוד מקור המים לחקלאות בסוריה הם הגשמים.

למרות ההבדלים במבנה הפנימי של שתי המדינות, נוצרו תנאים שאפשרו התקרבות בין שתי המדינות. תהליך ההתקרבות הושפע מיחסי הכוחות במזרח התיכון ומגורמים בינלאומיים, דוקטרינת אייזנהאור והסכנה מפני ההשתלטות הקומוניסטית. סוריה ומצרים היו המדינות היחידות במזרח התיכון שלא היו קשורות בברית למערב וניהלו מדיניות חוץ זהה. בשלהי קיץ 1957 נמצאת סוריה על סף התפוררות כקהילה פוליטית מאורגנת, נראה כי היא זקוקה למנהיג חזק שיאחד אותה. מפלגת הבעת' כתנועה פאן-ערבית שהיתה מסורה לרעיון האחדות הערבית, ושחרור כל חלקי האומה הערבית מהשפעה זרה. האמינה שהאחדות, הסוציאליזם והחירות כרוכים זה בזה, ויביאו כולם יחדיו לתחייתם של הערבים. היא ראתה בעבד אל-נאצר את המנהיג שמסוגל להגשים את שאיפותיה, ולבוא לעזרת סוריה בשעת צרה.

האיחוד היה בראש וראשונה ניצחון לעבד אל-נאצר וסמל לגדולתו. האיחוד, היה שיאו של ארבע שנות התנגדות למעצמות הגדולות, תקופה שבה הפגין עבד אל-נאצר כי שום הסדר בעולם הערבי לא יושג בלעדי שיתופה של מצרים. עבד אל-נאצר ולא בריטניה, צרפת, ברית המועצות או ארה"ב עיצב עתה את הסדר הפוליטי החדש באזור.

התקופה הקצרה של האיחוד מצביעה שלא די באידיאולוגיה ובמנהיג כריזמטי כדי להקים איחוד בין שתי מדינות. אידיאולוגיה יכולה להיות מניע, אולם כדי שיתקיים איחוד צריך לבנות תשתית ארגונית וחוקתית שתענה לצרכים של שתי המדינות. מעיון בחומר העוסק בהקמתה של קע"ם נראה כי האידיאולוגיה הפאן-ערבית היתה כסות למניעים האמיתיים שהביאו לאיחוד, הן מהצד המצרי והן מהצד הסורי. מצרים נזקקה לשליטה על סוריה אם אמנם רצתה כי השקפותיה במדיניות חוץ תנצחנה באזור כולו, ורק שליטה בסוריה יכלה להבטיח לה את המנהיגות באזור. לעומתו, האליטות הסוריות השתמשו באידיאולוגיה הפאן-ערבית ככלי להשגת מטרותיהם לחיזוק כוחם הפוליטי והכלכלי וכשהאיחוד לא ענה לציפיותיהם ואף פגע בהם, הם פעלו לפירוק האיחוד.

האיחוד פגע בעצמאותה המדינית של סוריה. סוריה הפכה להיות המחוז הצפוני של מצרים. עבד אל-נאצר היה השליט של האיחוד והנהיג את צורת המשטר המצרית בסוריה. האיחוד נכשל כי לא הוקדש זמן לבניית התשתית הארגונית והחוקתית של המדינה החדשה ובשל חוסר במוסדות אשר בהן יוכלו להשתקף השאיפות והאינטרסים השונים של המדינות החברות. הסורים הבינו שעבד אל-נאצר לא מחפש שותפים, כל שכן שותפים שווים. הסורים לא שותפו בקבלת ההחלטות הכלכליות והמדיניות. האליטות בסוריה, בהן אנשי הבעת' וקציני הצבא, הורחקו ממוקדי הכוח. הכוחות שתמכו בעבד אל-נאצר לטובת האיחוד היו אלה שהביאו בסופו של דבר לפירוקה של קע"ם.